פרשת וזאת הברכה נפתחת כך:
"וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-להים "
אפילו לא פעם אחת , לאורך חומשי התורה לפני פרשתנו מכונה משה בתואר איש הא-לקים. גם כשמשה עולה אל ההר ושוהה ארבעים יום וארבעים לילה ללא מאכל ומשתה, עור פניו קורן באופן פלאי, וגם כאשר הוא מכונה אלקים בציווי:
"הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לא-להים" (שמות ד טז) שפירושו עפ"י רש"י הוא "רב ושר", אין הוא מכונה בכינוי זה. להיפך, כאשר הוא בושש לרדת מההר, בני ישראל אומרים: "כי זה משה האיש". רק כאן, בפרשה בה משה מסתלק מההנהגה ומהעולם, לראשונה הוא מכונה איש האלקים.
לכן נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאן, ממש לקראת סוף ספר התורה, לקראת פטירת משה ולפני ברכתו הסופית לבני ישראל, מכנה הכתוב את משה בכינוי "איש האלוקים"?
בטעינה...