30למנחם אביצור, ז"ל / כ"ה בסיוון 5771, 27 ביוני 2011
בדברי קהלת בן דוד, ז', ב', נאמר:
"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה, באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל ליבו"
ע"פ הפשט, זוהי תקופה של חשבון נפש והרהורים לגבי מהות החיים כמו גם הקשרים בין אדם לחברו ובין אדם למקום. גם אני, כנראה כמו רבים אחרים, מזה 30 יום, נתון אל ליבי, מחפש הסברים...
ויקטור פרנקל, בספרו "אדם מחפש משמעות", מסביר כי החיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד. תפקידים אלה - פשר החיים - שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות....
אבל אני ממשיך במסע החיפוש, ואני מודה כי המחשבות מעיקות וקשות מנשוא ואני לא מוצא מרגוע לנפשי.
בספרו זה של ויקטור פרנקל, מובא הסיפור הבא:
גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו ופגש את אחד ממשרתיו. המשרת צעק כי מלאך-המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו, כי יתן לו את המהיר בסוסיו למען יברח חיש לטהראן, אשר אליה יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה. כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו: " מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?" ענה לו מלאך המוות: " לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן. הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהראן".
סיפור זה ממחיש לדעתי את ניסיון האדם להשפיע או לשנות את מהלך חייו אל מול הדטרמיניזם, הגורל או ההשגחה אם תרצו.
כפי שרבים כבר מכירים, מנחם נהג תמיד לדבר על התכניות האלוקיות המשתנות [והיו כאלו לא מעט, לדעתו, מאז בריאת העולם, בימיי אברהם ו - 3 האחרונות בהקשר של מסעות עם ישראל לארץ המובטחת לאחר יציאת מצרים והשינויים שחלו לאחר חטא העגל וחטא המרגלים...].
לכאורה, נתן להבין כי כל תכנית חדשה העידה על "שיבוש" בתכנית המקורית שקדמה לה, אז, זהו שלא... באמצעותם של תכניות אלו דווקא נתן להבין ואולי אף להסביר את הפרדוקס הידוע שבין "הכול צפוי וידוע מראש" לבין הבחירה החופשית ו - "הרשות נתונה". אכן הסוף ידוע ונגזר מראש אך הדרך, ובעיקר הדרך, תלויה בנו וע"כ התכניות משתנות בהתאם. ובאיזו דרך יבחר בה האדם? תלויה רק בו.
ואני ממשיך לתהות, בהקשר זה ובנסיבות הזמן והמקום הזה; שהרי למרות שהסוף של כולנו ברור וידוע, אני חש כי הסתלקותו של מנחם הינה בטרם עת, והינה שינוי מפתיע - של הרגע האחרון והקשה לעיכול, מאחת התכניות האלוקיות שאולי, ואם בכלל תתבהרנה בהמשך הדרך.
כפי שפתחתי, מזה 30 יום אני נתון לליבי ובשעה קשה זו הייתי רוצה לשתף אתכם במעט המחשבות והתמונות מאלבומי הפרטי על מנחם, שרובן מופיעות בדמיוני בעת האחרונה וחלקן בחלומותיי.
ועליכם לזכור בהקשר זה את קביעתו של ניטשה: "אין אמת יש רק פרשנות".
בדמיוני...
בדמיוני, אני רואה את מנחם מידי שבוע, נכנס כאן לבית הכנסת, בכל שבת בבוקר בשעה 09:00 וכמה דקות (אגב, תמיד באותה שעה ללא קשר לשעון חורף או קיץ..) ורגע לפני תחילת תפילתו והשלמת הפערים, מגביה את מבטו, יוצר עימי קשר עין, קורץ לי לשלום בחיוך רחב...כאילו, מוודא שהעולם המוכר לו עדיין קיים, שהגיע למקום הנכון בזמן הנכון...נרגע, ויכול לשקוע שוב בעולמו הפרטי.
בדמיוני אני רואה את מנחם עוטף באהבה את ילדיו בטליתו, במהלך ברכת הכוהנים...הנאמרת באהבה...כאילו מבקש מילדיו שיזכרו את החוויה המאחדת והמגוננת הזו שתמשיך ותלווה אותם לעולמי עד.
בדמיוני אני רואה את מנחם מרעיף אהבה על ילדים קטנים, "מסניף" אותם וצובט בעדינות, כדוד אהוב, את לחייהם של המתבגרים ובכלל זה ילדיי. כאילו רוצה להעביר להם את המסר המרגיע...אל תדאגו, אוהבים אתכם, עוד תגדלו ותפרחו למרות הקשיים הרבים שעוד בדרך.
בדמיוני אני רואה את מנחם בראש קבוצת החברים, שהצליח תמיד ללהק מסביבו, מנעים את קולו בזמירות ומבקש שנשיר כולנו את "ההמנון" (אל אדון..משחרית של שבת). כאילו, להעביר בנו את הידיעה והתחושה שמה שמאחד ומלכד אותנו כחברים זה משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי מעצם הישיבה הפיסית שלנו יחד איתו.
בדמיוני אני רואה את מנחם נהנה להשתתף באיזה משחק כדור-סל משובח ורווי מתח, מתמוגג מנחת כאשר "הקבוצה שלנו" מנצחת (בפרט כשאחד מילדיו מככב בה...) כאילו לומר, נכון הדרך חשובה עד מאוד אבל, בל נשכח את מבחן התוצאה, להשתדל זה טוב אך עדיף תמיד לנצח!
בדמיוני אני רואה את מנחם משתוקק להיכנס כבר לרכב ולהתחיל בנסיעה....ולא משנה אגב לאן נוסעים העיקר שנהיה בתנועה ולמשך זמן..ולצד הנוף בצידי הדרכים חשוב שתתנגן לה ברקע מוסיקה יהודית. כאילו לומר, אל תשכחו להמשיך "לזרום" וליהנות מהחיים, אך זכרו תמיד את ההקשר הרוחני – האלוקי, כי אכן יש סיבה ומסובב.
והדמיונות והדימויים ממשיכים כך להתרוצץ להם בראשי ללא שליטה וללא סוף ומפאת קוצר הזמן אקצר.
ברשותכם, עוד "תמונת חלום" אחת שחשובה לי ולכן ברצוני לשתף אתכם. חלום זה היווה את הרקע והסיפור המלא לדברי במהלך השבעה.
ביום ג' לשבעה יהודה ביקש ממני להכין לימוד משניות ליום ה' שבשבעה, לעילוי נשמתו של מנחם. נכנסתי לרכב ואמרתי כאילו לעצמי: "אין סיכוי מנחם שאני מדבר עליך מבלי שאתה מדבר איתי קודם". ואכן, נפגשתי עם מנחם ביום ד' לפנות בוקר, בחלום.
ובחלומי...פניתי למנחם ואמרתי לו: מנחם ידידי יש לי 2 בעיות איתך:
איך נעלמת לי כך מבלי להיפרד, לומר שלום אפילו? והוא, הסתכל עלי בחיוכו המבויש. כאילו אומר לי, מודי, אנו כבר מדברים על זה שנים...נראה לך שידעתי בדיוק מתי זה יפגוש אותי?
המשכתי להקשות, מנחם, אמרתי לך כבר בעבר, תפסיק "לרחף" אתה מתעסק יתר על המידה עם מלאכים ושרפים, מעשה מרכבה, זוהר וקבלה...אתה כבר לא ממש איתנו, ומילא אתה מתרחק מאיתנו אבל אתה מתקרב יותר מידי לצד השני, לא? וכמו אז, הוא רק הביט וחייך אלי כאילו אומר,מה לעשות? אדם צריך ללכת אחר ליבו, לא?
טוב, המשכתי, בלימוד אני רוצה לומר משהו על נושא האהבה שכ"כ מסמל אותך והרי אני כ"כ אוהב אותך, ולצטט מדברי הרב מוטי איילון, על ברכת הכוהנים שברכתה "באהבה". לימוד ששנינו פעם למדנו והתלהבנו...ומנחם מחייך אלי, כאילו אומר לי, "לך על זה".
החלום לקראת סיום ואני מנסה את מזלי. מנחם, לאור קרבתך כבר למלאכים ולאור העובדה שתמיד ליהקת אותנו והיית המפיק הגדול של סיפורי התנ"ך (במאמר מוסגר - אתם זוכרים איך הניע מנחם את עדשת המצלמה המלווה את משה בפרשתנו: בין קורח, דתן ואבירם ואון בן פלת, לנשיאי העידה וחזר חלילה...) תרשה לי ללהק אותך לסט האחרון במטאפורה שקראתי פעם באחד מספריו של ארווין יאלום ( "אמא ומשמעות החיים").
אתה, ספינת הדגל, מרימה עוגן לקראת הפלגה. על החוף נותרים קומץ חברים ובני משפחה, מתייפחים, מחבקים איש את רעהו ומנפנפים לשלום. בשעה שהספינה נעלמת לה מעבר לאופק עדשת המצלמה, המלווה אותך, קולטת את המתרחש בעבר השני. ובעבר השני, קבוצת אנשים, חברים קרובים ובני משפחה עומדת נרגשת ומזילה דמעה משמחה, ומנפנפת בכול כוחה לקראת הגעתך. השמחה, אינה רק לקראת רגע האיחוד אלא גם על כך שהצלחת לעבור את הדרך מלאת סיכונים, ואתה עמדת בה בגבורה והגעת לחוף מבטחים. ומנחם רק חייך אלי בחיוכו החם והאוהב, כאילו אומר לי אהבתי, העבר זאת בבקשה הלאה לנעמי לילדים... ואל תשכח את "הפרלמנט" (כך כינה והזמין אותנו להצטרף לראשונה לקבוצת החברים שגיבש בימיי הגינה על-יד בית הכנסת הגדול).
אפילוג..
מנחם ידידי אני משוכנע שכבר התמקמת בישיבה של מעלה, כבר בוודאי ארגנת לך חברותא וליהקת עדת חברים שתשמע מפיך דברי חכמה ותורה.
אני משוכנע שכבר אתה נפגש עם אבותיך ואבות אבותיך ומשלים פערים שהיו כה חשובים לך משחר ילדותך.
אני מתפלל שזכותך תגן עלינו, ובפרט על קרוביך ואהוביך היקרים: אימך חיה תל"א, אשר ביחד עם ציפי אחותך, ניצבו שם שתיהן תמיד מאז ילדותך, ולעיתים מרחוק, לדעה מה ייעשה לך...וכמובן, נעמי, יהודה, עוז, יפתח.
