דיני נזיקין - "מגילת זכויות האדם"

פרשת משפטים פותחת בדיני עבד ואמה עבריים, ומיד אחר כך היא עוברת לדיני נזיקין.
ראשיתם של הללו היא בפרק כ"א פסוק י"ב - "מכה איש ומת מות יומת", וסיומם בפרק כ"ב פסוק ה' - "כי תצא אש… שלם ישלם המבער את הבערה".
כל המחצית הראשונה של פרשת נזקין עוסקת בנזק הנגרם לאדם על ידי פעולה אלימה מצידו של אדם אחר.

ניתן למנות שלושה מקומות בהם מתייחסת התורה לעניין זה, שניים מהם בפרשתנו והשלישי בספר ויקרא בפרשת אמור:

 1.  "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום התהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא (שמות כ"א, יח-יט).
 2.  "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון (באשה – מכילתא) ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים. ואם אסון (באשה – רש"י) יהיה ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה פצע תחת פתע חבורה תחת חבורה" (שם שם, כב-כג).
ויקרא כ"ד , יט-כ
 3.  "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כ"ד, יט-כ).
 
שלושת המקרים הללו מניבים עונשים שונים התקפים ביחס לכל אחד מהם:
א. במקרה הראשון אין תשלום נזק (אולי משום שלא היה נזק קבוע), אלא תשלום רפוי ושבת בלבד.
ב. במקרה השני התשלום הוא עבור הנזק עצמו: "עין תחת עין". 
ג. במקרה השלישי החיוב מקביל לחיוב במקרה השני: "עין תחת עין".
 
קביעת רמת החומרה של המקרים הללו איננה כה פשוטה. מובן מאליו שהמקרה בפרשת אמור הוא החמור ביותר, שכן בו מדובר על נזק שהוטל בכוונה באדם אחר, ללא כל אשמה מצדו (על אף שהדברים נאמרים שם על רקע פרשת הריב של המקלל, הדין לא מוצג שם בהקשר של ריב).
 
ברם, החלוקה בין שני המקרים בפרשה שלנו קשה יותר:
 מחד, אשמתו של המזיק חמורה יותר במקרה הראשון, משום שהוא הכה בכוונה (אף שהיה זה תוך להט המריבה, מכל מקום זו ודאי פעולה מכוונת).
במקרה השני הנזק לא היה מכוון.
 
מאידך, מבחינתו של הניזק, במקרה הראשון אשמתו גדולה יותר, שכן הוא השתתף במריבה (נאמר 'וכי יריבון אנשים', ולא 'כי יריב איש עם רעהו', ומיעוט רבים [ב' רפויה] - שנים), והיה צריך לצפות אפשרות של תוצאות מעין אלו.
במקרה השני אין כל אשמה מצידו של הניזק.