את עיוננו הפעם נקדיש לבירורו של פסוק אחד מיחידה זו, הוא הפסוק המסיים את רשימת הקללות:
(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת
וְאֵין קֹנֶה:
גם בלי להיכנס לניתוח המבנה של רשימת הקללות ניתן להראות שפסוק זה
איננו המשך טבעי לפסוקים שלפניו.
הפִּסקה שלפניו תיארה את פיזורם של ישראל בכל העמים ואת גורלם המר שם:
(סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן:
(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:
(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:
(סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
בפסוקים אלו מדגיש הכתוב את הפיזור הרב של ישראל בגלות "מקצה הארץ ועד קצה הארץ" ואת הסכנות הגדולות שיארבו להם "בגוים ההם".
לעומת זאת, בפסוק הסיום (סח) מדגיש הכתוב
דווקא את הגלות למצרים, והרי זה
עונש שונה מהעונש שבפִּסקה הקודמת.
העובדה שפס' סח פותח יחידת עונש חדשה ניכרת גם בסגנון הפתיחה של פסוק זה, "והשיבך ה' ", המקביל לסגנון הפתיחה של הפִּסקה הקודמת "והפיצך ה' ".
כללו של דבר, היבט זה של הגלות המתואר בפס' סח הוא היבט ייחודי, שאינו קשור לא למתואר לפניו ולא למתואר אחריו, ואף אינו מצוי עוד בתורה כולה, המתארת תמיד גלות כפיזור בין הגויים.
מה, אם כן, ביקשה התורה לומר בסיימהּ את פרק כ"ח באיום בגלות למצרים דווקא?
בטעינה...