בין קרבנות חובה לקרבנות נדבה - על פי שיעור של הרב אלחנן סמט

חלקה הראשון של פרשת ויקרא – פרקים א'-ג' – מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א'), מנחה (פרק ב') ושלמים (פרק ג'). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים.

בחלקה השני של פרשתנו – פרקים ד'-ה' – מתחיל דיבור חדש של ה' אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות.

חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן – נדבת לבו של המקריב או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו – מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא, הספרא (המכונה גם 'תורת כהנים'), המחלק את דבריו בפרשתנו לשני 'דיבורים': 'דיבורא דנדבה' – מדרש ההלכה לפרקים א'-ג'; ו'דיבורא דחובה' – מדרש ההלכה לפרקים ד'-ה'. אך בעוד ש'דיבורא דנדבה' הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה' אל משה, הרי שב'דיבורא דחובה' – בפרקים ד'-ה' – ישנם שלושה דיבורים כאלה.

אלא שכאן נשאלת השאלה: האפשרות לגיוון בקרבנות הנדבה נובעת מכך שהאדם מביא את הקרבן מנדבת לבו, ועל כן פותחת התורה לפניו אפיקים שונים של הבאה (הן מבחינת סוג הקרבן – עולה, מנחה או שלמים; הן מבחינת יוקר הקרבן – מן הבקר, מן הצאן, מן העוף או מן הצומח; והן בכך שבמנחות ישנן דרכי הבאה שונות של הסולת)
אולם מה טיבו של הגיוון אצל קרבן החובה, הבא לכפר על חטא?