שנה לדוד מנחם / אלומה ליסון

חול המועד פסח 2011, פיקניק משפחתי מצומצם. לפתע, צלצל למנחם הפלאפון. הסיטואציה זכורה לי היטב- מנחם הסתכל בחיוך רחב לצדדים ואמר "רגע. אבל מי מתקשר אליי עכשיו? הריי כל מי שאני אוהב נמצא פה איתי. זה בטח לא דחוף."

פשוט לא נתפס. איך דוד שמרבית חייו גדל ללא אב, שהמשפחתיות תפסה מקום טוב בראש סדר העדיפויות שלו, השאיר אותנו כך לבד מאותה שבת נוראית.

רובכם יודעים, לפחות באופן חלקי, על העשייה שלו ותרומתו בשלל תחומים. אני בחרתי לדבר עליו בתור דוד מנחם, ראש השבט, האדם שבלי הרבה מילים דאג לכולנו.

אני מאמינה שזה ישמע לכם פרדוקסאלי, כאשר אספר לכם על אותו הדוד שמחד, העביר הרצאות  בתנ"ך אשר היווה עבורו אהבה גדולה בשנים האחרונות, עבד בלא מעט תפקידים ניהוליים. אך מאידך, לפחות מנקודת המבט שלי,לא דיבר יותר מדיי. כאשר קולו נשמע, הוא תמיד היה מלווה בהתלהבות, בחידוש. כמי שגילה עולם חדש.

זכורות לי היטב אותן ארוחות שבת משותפות. מנחם יושב בראש השולחן, שלושת בניו מצדדיו. המון שמחה הייתה בהן, שייח אשר שזור בו דברי תורה, שירים וצחוק. בדיעבד, יכול להיות שהאווירה על שולחן השבת הייתה טובה מדיי, אוטופית.

בשנה האחרונה לפני פטירתו, הוא החליט להנכיח את ידיעותיו בתורה. לכן, התחיל תואר שני בתנ"ך באוניברסיטת בר אילן.  אני שהייתי בשנה השנייה ללימודי, שמחתי על הטרמפ הקבוע שזכיתי לו. לפחות פעם בשבוע מנחם היה מגיע רכוב על האופנוע, לאסוף אותי מהבית בדרכו לאוניברסיטה. תמיד היה שואל על כולם, כאילו לא התראנו כמה ימים קודם בארוחת שבת אצל סבתא.                                                

אני זוכרת שהייתי צוחקת ואומרת, "יאללה מנחם-שים גז, אנחנו אמורים להגיע יותר מהר מרכב כשאנחנו על אופנוע". והוא בתגובה היה נוגח לי נגיחה קלה על הקסדה, עם קסדתו שלו ואומר מחויך "עזבי שטויות, את ערה? הבטחתי לציפי לשמור עליך. זה מה שחסר לי, להסתבך איתה."J
כאשר יש איזושהי בעיה משפחתית, ישר מתקשרים למנחם. שמישהו חולה או שסבתא צריכה עזרה במשהו, ישר מתקשרים להתייעץ עם מנחם. אפילו השנה, מתוך רפלקס, יצא לנו לא מעט פעמים להגיב- נשאל כבר את מנחם, נראה מה דעתו בעניין. 

תמיד דאג לעזור לכולם, בדק שהכול מתנהל כשורה. אותה משפחתיות למד היטב מסבתא חיה, שעודנה מלכדת את כולנו בדרכה המיוחדת. סבתא חיה, היוותה עבור מנחם (חשוב לי לציין שעודנה מהווה עבור אמא וכולנו), גאווה גדולה. 

וכך גם נהג בה- כל שיעור, ארוחה ואפילו מפגש של החבר'ה, תמיד היה לו ברור שגם סבתא בפנים. לשומע מהצד זה נשמע כמו טרחה או אילוץ. אך רחוק הדבר שמים וארץ, סבתא תמיד ועודנה, היוותה מקור לגאווה, לשמחה וכבוד.

בתור משפחה אותה שבת היוותה עבורנו זעזוע גדול. רעידת אדמה, אשר רואים את השלכותיה בכול מקום ולאורך זמן. מנחם נפטר ביום שישי בערב, בדיוק לפני שנה.
אך בחודשים האחרונים הוא חי שוב, חי בלבבות.

שלמה המלך , החכם מכל אדם , אומר בספר קהלת " טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל־הָאָדָם; וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ׃" בית האבל, מגלם את "סוף כל האדם" מחד. ומאידך, את היות הנפטר חי בלבבות. הוא אמנם לא חי עלי אדמות, אבל גם לא משתכח מן הלב. הלב הוא מקום השמחה והוא גם מקום התבונה , לב זה הוא שמעניק את התודעה שסופו של האדם אינו הקבורה. שהריי, החיים בתוך הלבבות, זיכרון זה של מנחם ילווה אותנו כל חיינו ותיווצר המשכיות לפועלו ואישיותו.

בתקופה האחרונה, תכונותיו של מנחם התחילו לפרוח מחדש. כל אחד מבניו מקרין החוצה, פן אחר מאישיותו של מנחם:

יהודה, בן דוד יקר. ובנו, בכורו של מנחם. אתה זכית ללמוד עם מנחם חברותא משותפת, פעם בשבוע, בהיותך בישיבת הר עציון. לא ארחיב, מכיוון שידוע לי שגם בך דבקה תכונת הענווה שהייתה לאביך. בתמצות, תדע לך שעצם העובדה שבחרת להמשיך את מפעלו ואהבתו של אביך לתנ"ך במספר מקומות, לא מפסיקה לרגש אותנו.

עוז, ה'זיסלה' של סבתא. אני אישית לומדת ממך המון. איך עם החיוך השובב שלך ותשומת הלב לפרטים הקטנים, אתה מגיע לשמח את סבתא בארוחות הבוקר המשותפות שלכם. האור שאתה מכניס למשפחה, והעזרה הן תכונות נפלאות שכנראה ספגת ממנחם במהלך השנים. לא לחינם, רק איתך אני באמת מתווכחת על מי הוא הנכד האהוב..

יפתח, אתה זכית ביכולת קולית מיוחדת. היכולת לגעת באנשים בשירה, בחזנות, היא יכולת נפלאה ומרגשת. יכולת זו, למדת מאביך ואף העצמת אותה.

למנחם, ה-דוד שלי. אין תחליף. אני רק יכולה לסיים ולהגיד, שאת חייו הקצרים הוא בחר לחיות. במלוא מובן המילה. ועכשיו תורנו, להמשיך ולהחיות אותו בלבבות.