בפרשת השבוע אנו קוראים על הכשלון הגדול של דור יוצאי מצרים - עגל הזהב. תוך כדי בקשת הסליחה של משה מה' אנו עוברים, כמעט בלי משים, לרובד אישי אנטימי בדיאלוג זה. (שמות ל"ג יב-כג):
"יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה.... יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. יד וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ... יח. וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כ וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. כא וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. "
אם נשים לב נראה שבצד בקשת משה: "אם תשא חטאתם" (בקשה הנוגעת למחילה על חטא העם) אנו שומעים גם על בקשתו: "הודעני נא את דרכך ואדעך... הראני נא את כבדך". בקשה זו בעייתית שהרי לא ניתן לבשר ודם לראות את ה', כפי שה' מיד מדגיש בפני משה: "לא תוכל לראת את פני, כי לא יראני האדם וחי", ולכן מגיעים ה' ומשה למעין פשרה ש - "ראית את אחורי ופני לא יראו".
אלא שמקומו של דיון אישי זה, הנוגע במבט ראשון למשה כאשיות פרטית, ומנותק מהשאלה העומדת על הפרק - חטא העם והסליחה עליו, המופיע בתוך רצף הדיון הכללי בשאלת מחיית העם חלילה ובהליכת הקב"ה בקרב העם, אומרת דרשני!
הרב יונתן גרוסמן מציע את ההסבר הבא לקשר שבין שני המישורים - הפרטי והכללי בהם יעסוק שיעורנו.
בטעינה...