בסוף ביאורו לפרשת סוטה, עומד רמב"ן על ייחודה של בדיקת הסוטה במים, המתוארת בפסוקים אלו, מכל דיני התורה.
ואכן, ייחודו של דין זה מעורר פליאות אחדות:
ראשית, הנסים במקרא נעשים בדרך כלל לצורך כללי וגדול - לאמת את שליחותו של נביא, להושיע או להביא פורענות על ציבור או על יחיד שחשיבותו לציבור היא רבה. נסים לאנשים פרטיים בסיטואציה משפחתית כמו בפרשתנו אינם מצויים במקרא. והנה כאן - "פלא ונס
קבוע בישראל".
שנית, התחום שבו חל הנס הוא תחום משפטי מובהק. השאלה אם אישה זנתה תחת בעלה היא שאלה שיש לה השלכות הלכתיות בכמה תחומים:
א. בתחום העונשין - אם אכן זנתה האישה, חייבים האישה והגבר שעמו נאפה מיתת בית דין.
ב. בתחום האיסור וההיתר - האישה שזנתה תחת בעלה אסורה על בעלה שצריך לגרשה, ואז היא אסורה אף על האיש שעמו נאפה
ג. בתחום דיני ממונות - האישה שזנתה מפסידה את כתובתה.
יתר על כן, כלל גדול לימדונו חכמים בפרשת תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב): "לא בשמים היא".
אמנם, הספק בפרשתנו אינו ספק בפסיקת הלכה אלא ספק בשאלה מציאותית: האם האישה נטמאה או לא נטמאה; אך סוף סוף - זוהי שאלה הקשורה בהכרעה בדיני תורה, והנה במקומנו אין מכריעים בה בית הדין כמו בכל שאלה בדיני תורה, אלא מכריעים בה באמצעות נס, שבו עוסק הכהן במשכן.
בטעינה...