מדי שנה בתשעה באב, יושבים יהודים בכל קצווי תבל על הארץ, ובוכים על חורבן המקדש. רגליהם יחפות, עיניהם מביעות עצבות עמוקה עד כדי דמעות. קולם נמוך אור עמום בלבד מאיר את בתי הכנסת. כך, שנה אחר שנה, כבר אלף ותשע מאות שלושים ואחד שנה. למרות הכלל של "גזירה על המת שישתכח מן הלב". הרי שכאן נמשך האבל שנה אחר שנה מבלי שיאבד את עוצמתו, כאילו אך תמול שלשום גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.
כולם מכירים את הסיפור המפורסם על נפוליאון שסייר ברובע היהודים, ומצא שכולו שומם וחשוך, רק בבית אחד גדול ומרכזי הוא שומע קול בכי גדול. נכנס נפוליאון לאותו בית [בית הכנסת], והנה לאור נרות מעטים, מאות רבות של יהודים יושבים על הקרקע וממררים בבכי. שאל נפוליאון – מה קרה? מדוע זה אתם בוכים? ענה לו רב העיר – על חורבן בית מקדשנו אנו בוכים, שביום זה – תשעה באב –החריבו האויבים את המקדש, רצחו בנו מאות אלפים, והגלו אותנו מארצנו. שאל נפוליאון ההמום: “האמנם? איך ייתכן שלא שמעתי על כך? מתי זה קרה?” הרב השיב לו – זה קרה היום, בתשעה באב, לפני כ-1750 שנה… נפוליאון היה לרגע בהלם. ואז הסתכל סביבו, הביט על היהודים האבלים והבוכים כאילו היום חרב בית מקדשם, והכריז: עם כזה, שזוכר את העבר שלו בעוצמה כזו, עוד נכון לו גם עתיד גדול.
ההסבר המפורסם של חז”ל לסיבת חורבן בית המקדש השני מוכר לכל. המסר הפשוט כפי שנלמד בבתי ספר ומצוטט בכל הזדמנות, הוא שנאת חינם .
שואל הרב עזריאל אריאל , האם כנות הן הדמעות? האם הכל אבלים באמת? האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב... ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' אכן מבטאת את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים?
בטעינה...