בפרשת השבוע אנו קוראים על ירידת משפחת יעקב למצרים, ועל פגישת יוסף ואביו שם. הדרמה האנושית, לה היינו עדים בפרשות האחרונות, מגיעה לשיאה עת נפגשים האב ובנו האהוב. יעקב, שלאחר פטירת רחל - אשתו האהובה - מצא ניחומים בבנו יוסף, עד שגם זה נלקח ממנו, מגדיל ואומר: "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך". אלא שפגישה מרגשת זו, כוללת בחובה גם מפנה הסטורי משמעותי ביותר בתולדות עם ישראל. ירידה זו עומדת להגשים את בשורת ברית בין הבתרים: (בראשית ט"ו, יג).
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאת שנה"
כלומר, אין זו ירידה של מה בכך העתידה להסתיים בזמן הקרוב - כירידת אברהם למצרים בשל הרעב, וכנדידת יצחק לגרר בשל בעיה דומה - הפעם עומדת המשפחה להתיישב במצרים לאורך שנים, ורק "דור רביעי ישובו הנה".
ונראה שיעקב ובניו היו מודעים לברית שנכרתה בין אברהם וה', הועברה לבנים - ליצחק וליעקב. אך מעבר למסורת העוברת בבית אברהם, יודע יעקב על הגלות מתוך דברי ה' אליו, בירידתו למצרים:
"אל תירא מרדה מצרימה כ י ל ג ו י ג ד ו ל א ש י מ ך ש ם ".
אם כך, אולי ניתן לראות במעשי יוסף ובישיבת האחים בארץ גושן דווקא, הכנה נסתרת לגלות ארוכה זו. ואולי כפי שנראה בשיעור זה גם ניסיון לרכך אותה ולעשותה כמה שפחות קשה.
בטעינה...