פרשתנו פותחת בחוקת הפרה האדומה ובתמצית דיני טומאת המת, לפני שהיא עוברת לתאר את קורות עם ישראל בשנה הארבעים להליכתו במדבר. לטומאת המת מעמד מרכזי בין הטומאות, שהרי המת הוא "אבי אבות הטומאה".
רש"ר הירש, בפירושו לתורה (ויקרא י"ד, טו), טוען שהטומאות כולן נובעות ממוות חלקי או מלא - כלומר: בעצם כל הטומאות מביעות את התייחסותה השלילית של התורה אל המוות.
הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל מסביר שהגישה היהודית ביחס לעולם הטומאה והטהרה שונה משתי הגישות הנפוצות בעולם - הגישה המעשית והגישה המדעית. הגישה המעשית טוענת שאמנם יש בעולם כוחות קדושה וטומאה, אולם מדובר בכוחות קמאיים המצויים בטבע, כגון שדים, רוחות רעות וכדומה. לפי גישה זו כוחות הטומאה אינם נוצרים ע"י האדם, אלא נבראו ביחד עם הטבע. לעומת גישה זו, הגישה המדעית-רציונאלית טוענת שכלל אין בעולם כוחות מעין אלו. לפי גישה זו אין חפץ קדוש יותר מחפץ אחר, אין מקום קדוש יותר ממקום אחר ואין טומאה באדם מת יותר מאדם חי. במילים פשוטות: המדע מתכחש לעולם הטומאה והטהרה.
וממשיך ומסביר הרב ליכטנשטיין, שהיהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה; ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע.
בטעינה...