בפרשתנו מסיים משה את נאומו הארוך, המכונה 'נאום המצוות', אשר תופס את מרביתו של חומש דברים (פרקים ה'–כ"ו). מיד לאחר מכן מובאים שני ציוויים על דברים שבני ישראל צריכים לעשות בהר עיבל לאחר שיעברו את הירדן, ויכנסו, אל הארץ המובטחת.
הכתוב מצווה את בני ישראל על כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ובניית מזבח, ומן הכתוב עולה שיש קשר בין שני הציוויים, בשני היבטים:
ראשית, במבנה של פרשה קצרה זו: היא פותחת בציווי לכתוב את התורה על האבנים (פס' ב–ד), עוברת לציווי לבנות את המזבח (פס' ה–ז), ואז חוזרת לעסוק בכתיבה על האבנים (פס' ח) – ומכאן שמדובר ביחידה אחת.
כללו של דבר, הציווי לכתוב את התורה על האבנים הוא מסגרת הפרשה, ובתוכה מובא הציווי הקצר יותר, לבנות מזבח ולהקריב עליו.
כמו כן, הקשר השני בין שני הציוויים מתבטא במילה החוזרת המקשרת ביניהם: "אבנים". מילה זו מופיעה חמש פעמים בשמונת פסוקי הפרשה: שלוש פעמים בעניין כתיבת דברי התורה, ופעמיים בעניין בניית המזבח. גם דבר זה מלמדנו שהנושא המרכזי בפרשה הוא הכתיבה על האבנים, והציווי על בניית המזבח משני לה.
ולכן נשאלת השאלה, מה מהות הקשר בין כתיבת התורה על אבנים לבין בניית מזבח אבנים? ומדוע חיברה התורה ביניהם?
בטעינה...