במרכזה של הפרשה עומד סיפור "גניבת ברכות" שיעד יצחק לעשיו על ידי אחיו יעקב. בספרות חז"ל, ששימשה רקע לפרושי רש"י המוכרים לנו, מלמדים זכות על כלל מהלכי יעקב, ומאשרים למעשה את נטילת הברכות.
למעשה, הכינוי "עשיו הרשע" השגור על לשוננו, הוא פרי יצירתם של חכמים בספרות המדרש והאגדה. חז"ל מייחסים לעשיו מעשי החטא מרושעים ביותר, אשר אחיזתם בכתוב רופפת ביותר.
חכמים אחרים מזהים את עשיו עם הנבל שאמר בלבו שאין א-להים.
הפער בין תיאור מעשיו של עשיו במקרא לבין היחס העוין אליו בספרות חז"ל, מעיד, כך נראה, על תפקידו האלגורי. חז"ל השתמשו בדמותו של עשו כסמל לאויבי היהודים מבית ומחוץ בתקופתם, כגון: רומא והנצרות. כך נדמה שדרשת השוחר טוב דלעיל, מיטיבה לתאר את קווי המתאר של התרבות הרומית על כל קלקוליה.
לעומת חז"ל, השירה העברית במאה ה 20, במלחמת הצדק והגנה על עשוקי המקרא, בִּכְּתה את העוול שנעשה לעשיו, ולא חסכה בביקורת שהפנתה כלפי יעקב.
ונשאל השאלה: האמנם עשיו המקראי הינו קרבן תמים שנפל למלכודת שהטמינו לו אמו ואחיו? האם ליקוייו היחידים הם כניעתו לתאוות המאכל ונישואיו לנשים נכריות? ובעיקר, מהי עמדת הכתוב: האם גניבת הברכות ותוצאותיה מוצגת בפסוקים כמעשה ראוי?
בטעינה...