התורה בפרשתנו מספרת על חטאו של ראובן עם בלהה בלשון ברורה, שקשה לפרשה בפנים אחרים מפשוטה.
"ויסע ישראל, ויט אהלֹה מהלאה למגדל עדר: ויהי בשכֹן ישראל בארץ ההִוא, וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל; ויהיו בני יעקב שנים עשר". (בראשית ל"ה, כא-כב)
עם זאת, פירש רבי שמואל בר נחמני בתלמוד, וכמוהו דעות נוספות בין התנאים.
שני נימוקים מובאים לטענה, שלא ייתכן שראובן עשה את התועבה כפשוטה:
הנימוק האחד - נימוקו של ר' שמואל בר נחמני, שכל בני יעקב שקולים כאחד, משמע - כולם צדיקים. על נימוק זה יש מקשה הרב מדן מהביקורת הקשה שמטיח יעקב בשמעון ובלוי בסוף ימיו, שממנה משמע שהם אינם שקולים כאחיהם. זאת ועוד: אף אם כולם שקולים כאחד, אין זה בהכרח לשבח, שהרי רוב האחים חטאו במכירת יוסף.
הנימוק השני הוא נימוקו של ר' שמעון בן אלעזר, מכך ששבטו של ראובן עתיד לעמוד עם עוד חמישה שבטים ולומר "ארור שוכב עם אשת אביו". גם על נימוק זה מקשה הרב מדן, שהרי גם לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, שראובן רק בלבל את יצועי אביו - הוא עבר לכאורה על "ארור מקלה אביו", שנאמר אף הוא מול הר עיבל. והיאך עמד שם שבט ראובן?
לדעת הרב מדן, ייתכן, שמאחרי שני הנימוקים עומד נימוק יסודי יותר, שהנימוקים הנזכרים אינם אלא בבחינת 'חזי לאיצטרופי' לגביו. נימוק זה עשוי להיות עצם העובדה שלא ייתכן שאחד מבניו של יעקב, שהם אבני היסוד לכינונו של עם ה', חטא בחטא כה חמור.