פרשת שופטים עוסקת ברובה בתיאור תפקידם וסמכותם של רשויות השלטון העתידיות בעם ישראל. בתחילת הפרשה נזכרים השופטים והשוטרים שנמצאים "בשעריך" (ט"ז, י"ח-כ'), לאחר מכן מוזכר בית המשפט הגבוה שנמצא "במקום אשר יבחר ה'" (י"ז, ח'-י"ג), אחר כך המלך (י"ד-כ'), הכהנים והלויים (י"ח, א'-ח'), ולבסוף - הנביא (ט"ו-כ"ב).
במונחים מודרניים ניתן לדבר על רשות שופטת, מבצעת (מלך), ודתית (כהנים ולויים, ונביא), אך אין מקבילה מדויקת לרשות המחוקקת הקיימת במשטרים של ימינו:
לבית הדין הגדול לא ניתנת בפרשה סמכות לחוקק, אלא רק להכריע במחלוקות או בשאלות לא פתורות.
הנביא יכול להורות, אולם ספק אם התורה נותנת לו סמכות לחוקק חוקים.
לכאורה, החוק של עם ישראל הוא התורה, ולכן אין צורך ברשות מחוקקת, אלא רק במתן פתרון לשאלות אקטואליות (נביא) או לבעיות וספקות המתעוררים בקשר לחוק (בית הדין הגדול).
בשיעור השבוע נעסוק בכמה סוגיות הנוגעות ביחסי הסמכות שבין רשויות השלטון לבין מקור סמכותן - התורה, על פי שיעורו של הרב תמיר גרנות.
בטעינה...