במסכת בבא בתרא (יד ע"ב) מובאת ברייתא הדנה מי כתב את ספרי התנ"ך. בתוך הברייתא הזאת יש משפט מעורר תמיהה:
בבלי, בבא בתרא (יד ע"ב):
"משה כתב ספרו ופרשת בלעם".
ונשאלת השאלה: מדוע הוצרכה הברייתא לציין במיוחד שמשה כתב גם את פרשת בלעם? כלום אין פרשה זו חלק מתורתו של משה?
מכוח שאלה זו הסיק הריטב"א:
"נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקדוש ברוך הוא כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם".
ואולם, רש"י שם מסביר, שאכן הכוונה לפרשתנו. לדעת רש"י, החידוש הוא שמשה כתב את פרשת בלעם:
"אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו".
ואולי ניתן להוסיף כי הברייתא באה להגיד שמשה כתב את פרשת בלעם אף על פי שלא היה אמור לדעת את תוכנה, שהרי הסיפור כולו התרחש, על פי פשוטם של דברים, בלי ידיעת עם ישראל.
כל הדברים האלה מעצימים את השאלה: מה באה פרשה זו ללמדנו?
פרשת בלק היא פרשה של דיאלוגים. בולט בייחודיותו הוא זה שבין בלעם לאתונו, וזה שמושך בצדק את מרב תשומת הלב הוא זה שבין בלעם לה', הן בשל מה שהוא אומר על יחס ה' לישראל והן בשל ההצצה שהוא מספק לדמותו האניגמטית של בלעם, המכונה על ידי חז"ל "נביא לגויים". בשיעור זה נרצה להתמקד בדיאלוג אחר אך קשור, זה שבין בלק ובלעם, הנמשך לאורך כל הפרשה, ומהווה למעשה את המסגרת לסיפור, וממנו ללמוד על דמותם של בלק ובלעם.
בטעינה...