בשיעור לפרשת וארא בשבוע שעבר, עמדנו על ההבדל שבין מגמת המכות שבפרשת וארא לפרשת בא. כזכור, בפרשת וארא, עיקר המאבק שבין משה לפרעה הוא על עצם ההכרה בקב"ה ולמטרה זו מכוונות המכות, ואילו בפרשת בא תכלית המכות היא להוציא את ישראל ממצרים. מעת שפרעה הכריז בסיום פרשת וארא "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים" הושגה המטרה הראשונה והעלילה מתקדמת לשלב הבא שהיא הבאת פרעה לשלח את ישראל מארצו.
לאור זאת, אופי המכות משתנה בהתאם לצורך החדש והמכות שבפרשת בא שונים בתכלית השוני מאלה שבוארא. המאפיינים שציינו בשיעור הקודם ביחס למכות וארא היו:
א. מכות מטרטרות אך לא משחיתות.
ב. סילוק המכה, בעקבות דרישת פרעה, רק למחרת.
ג. העמדת החרטומים כעוזריו של פרעה.
בפרשת בא, כל זה משתנה. מרגע תחילת הפרשה, אנו נתקלים במכות קשות שנועדו לשבור את הכלכלה המצרית. הארבה לא יציק למצרים אלא
יהרוס את מלאי המזון שלהם. בעקבותיו, לא יישאר עוד אוכל מן הצומח. שלא כמו בדם, התבואה לא תיהפך להיות דוחה אלא היא תיעלם; שלא כמו בברד לא תשאר פליטה אלא כלל התבואה תיפגע. לא בכדי פרעה מגדיר את מכת ארבה "המוות הזה". מכת חשך השביתה את מהלך החיים לחלוטין והיתה מעין מוות זמני, ועל מכת בכורות וההשחתה שבה אין צריך להרחיב את הדיבור. סיכומו של דבר מדובר באיום של הרס המדינה ובמכות שעניינם מוות.
הסיבה לכך פשוטה. בפרשה הקודמת היה צריך להביא את פרעה לידי הכרה פנימית ולכן היה מן הנמנע להפעיל כח רב מדי שהיה שובר אותו באופן מיידי. אך בשלב הנוכחי, בפרשתנו, הקב"ה מעוניין לגרום לפרעה לשלח את ישראל, ולשם כך יש מעבר לשימוש בכח רב שיכניע את פרעה וישבור אותו באופן מיידי.
בטעינה...