פרשתנו, פרשת בשלח, מתעדת את האירוע הדרמטי של קריעת ים סוף. כידוע, קטע שלם בהגדה של פסח מוקדש להשוואת קריעת ים סוף לעשרת המכות. התורה קוראת למכות "אצבע א-לוהים" כביכול (שמות ח', ט"ו
), ואילו ההאנשה שנעשית לקריעת ים סוף מתבטאת במושג "יד ה' " (שמות י"ד, ל"א).
לפי ההגדה, השימוש בדימויים אלו בא ללמד על יחס של אחד לחמש בין שתי האירועים. גם 'אצבע א-לוהים' וגם 'יד ה' ' הם דימויים לגילוי ה'. אם כן, ההגדה מלמדת אותנו שבני ישראל זכו לחוויה א-לוהית עמוקה יותר בקריעת ים סוף מאשר במשך תקופת המכות שקדמה לה.
נדמה, שהשירה שבאה מיד לאחר קריעת ים סוף אינה רק תגובה לישועה הגדולה שהיתה אז, אלא גם תגובה לגילוי האלוקי. כפילות זו באה לידי ביטוי בשני הפסוקים המקדימים את השירה:
"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים:
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו"
הפסוק הראשון עוסק בישועת ה', ואילו הפסוק השני מתמקד בחוויה הרוחנית. התורה מדגישה שניות זו בהציגה את שתי הראיות שהביאו את ישראל לשירה זו מול זו: ראיית מצרים מת על שפת הים מצד אחד, וראיית היד הגדולה של ה' מאידך.
כאשר אנו דנים במשמעות הנס הגדול של קריעת ים סוף, קל יחסית להבין את הפן האלוקי. על פי תיאור חז"ל, התגלות אלוקית זו הייתה עמוקה יותר מכל מה שקדם לה. עד כדי כך, שהתגלות זו מתוארת על ידי חז"ל במונחים כמעט מוחשיים, על סמך הפסוק "זה א-לי ואנוהו" המורה על יכולת הצבעה, כביכול.
אולם, באשר למישור הלאומי, בעימות בין ישראל למצרים, לא ברור מה היה חסר בגאולת מצרים, שדרש שלב נוסף של קריעת ים סוף? כאשר בני ישראל יצאו ממצרים למחרת הפסח, לכאורה כל המטרות הפוליטיות כבר הושגו. פרעה נכנע, מצרים הובסה ובני ישראל היו חופשיים לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
בטעינה...