פרק ד' במגילת אסתר הוא מיוחד וחריג בנוף הפרסי של המגילה. בפרק זה אנו פוגשים את הדיאלוג הקרוב ביותר שמתרחש בין שתי דמויות במגילה, דיאלוג יהודי של מרדכי ואסתר. אומנם, דווקא כאן מרדכי ואסתר אינם יכולים לדבר פנים אל פנים, ויש צורך במתווך (התך), ובכל זאת, כפי שנראה מיד, זהו המפגש הקרוב ביותר והאינטימי ביותר שמתרחש לאורך סיפור המגילה.
לפני שכנוע מרדכי את אסתר לבוא אל המלך, פותחת המגילה בתיאור תגובת מרדכי ותגובת העם כולו לנוכח הגזירות:
"ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד', א)
הצירוף "גדולה ומרה" מופיע בעוד מקום אחד בלבד בתנ"ך, וגם שם בתיאור צעקות וזעקות. כוונתי לתגובת עשו נוכח איבוד הברכות שחשק בהן: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" (בראשית כ"ז לד)
בהקשר הספציפי בו אנו מעיינים, ראוי להדגיש כי בשני הסיפורים יש לבגד, כמאפיין של זהות, תפקיד חשוב ביותר. עשו איבד את ברכותיו בשל התחפשות יעקב אליו על ידי לבישת בגדיו, ומרדכי קורע את בגדיו עת הישמע דבר הגזירות. בשל קריעה זו לא יוכל מרדכי להמשיך ולהתהלך בשער המלך.
לשון אחר, מרדכי מוותר על זהותו הפרסית, זו היושבת בשער המלך ונוטלת תפקיד בשלטון הפרסי. בקריעת הבגד מתרחק מרדכי מההוויה הפרסית-השושנית, וניצב לפתע 'עירום', דבר המאפשר לזהותו הפנימית-היהודית לפרוץ החוצה. עשו צעק 'צעקה גדולה ומרה' עת אחיו השתמש בזהותו לשם קבלת הברכות, ומרדכי זועק 'זעקה גדולה ומרה' עת הוא משיל מעליו זהות לאומית אחת ושב לזהות שורשית, ראשונית.
בטעינה...