סופו של ספר במדבר מכוון בעיקר כלפי הכניסה המתקרבת לארץ ישראל. מאז המפקד בפרשת פנחס, התורה דנה באופן חלוקת הארץ (כ"ו, נ"ב-נ"ו), ממשיכה בהכללתן של בנות בחוקי הירושה (כ"ז, א-י"א), הציווי הראשון למשה להתכונן למותו, כיוון שהוא לא יוביל את העם לארץ ישראל (כ"ז, י"ב-י"ד), בחירת יהושע כמי שינהיג את העם מהכניסה לארץ (כ"ז, ט"ו-כ"ג), ציווי על קרבנות התמיד (כ"ח, א'-מ"ט), ומעמדם המיוחד של שניים וחצי השבטים בחלוקת הארץ (ל"ב, א'-מ"ב). פרשת מסעי מסכמת את ארבעים שנות המסע במדבר (ל"ג, א'-מ"ט), לאחר מכן עוסקת בהכרחיות המלחמה לצורך הכיבוש (ל"ג, נ'-נ"ו), גבולות הארץ (ל"ד, א'-ט"ו), שמות מנהיגי השבטים שיבצעו את חלוקת הארץ (ל"ד, ט"ו-כ"ט), הציוויים הקשורים להקמת ערי הלויים וערי המקלט בארץ ישראל (ל"ה, א-ל"ד), והבעיה של נישואין בין-שבטיים והשפעתם על ירושת הנחלות (ל"ו, א'-י"ג).
ישנם שני נושאים יוצאי דופן באופן בולט, ושניהם מופיעים בתחילת פרשת מטות. הראשון הוא הקטע ההלכתי העוסק בנדרים, במיוחד נדרים של נשים. קטע זה נראה מאד לא-במקום, מכיוון שנראה שאין לו קשר לאף אחת מהפרשיות המשפטיות בסביבתו, ואין לו קשר למיקום בסיפור שבו הוא נמצא, בקצה המדבר, לפני הכניסה לארץ.
בשיעור השבוע נדון על הנושא השני שהוא המלחמה עם מדין.
בטעינה...