מסע הנדודים של עם ישראל במדבר נזכר בתנ"ך בהזדמנויות שונות, אך ההערכה כלפי התמודדותם עם תלאות הדרך איננה חד משמעית. כשמעשי העם בעגל ובמרגלים נזכרים בנאומים היסטוריים ההתיחסות אליהם היא, כמובן, כאל חטא מפורש. אולם, מה מעמדן של תלונות העם ובקשותיהם למים, בשר ולחם? האם נצרבו מעשים אלו כחטא מתמשך של דור המדבר, או שמא מגלים מנהיגי העם לדורותיו הבנה ללב עם שיצא ממאורת נוגשים וזקוק לזמן של הסתגלות, ומכירים בצרכי נוודים במצוקות המדבר?
לדעת ד"ר ברכי אליצור, תחושת חוסר הבהירות בהערכת תפקודו הדתי של העם במדבר נובעת מהתייחסות לתלונות כאל מקשה אחת מבלי להבחין
במרכיביה היחודיים של כל תלונה ותלונה. לכאורה נראות התלונות כבעלות אופי זהה המציג מצב של מחסור ומיד לאחריו תלונה של העם, תוך אזכור שאיפתם לחזור לטובה של מצרים, וטענה כלפי מי שהוציא אותם משם. זהו אכן איפיונן החיצוני של התלונות, אולם כדי לתת מענה לשאלה שהצבנו בראשית דברנו, על היחס האמביוולנטי לכאורה לתלונות העם, יש לפרק את התלונות לחוליות המבחינות בין פרמטרים שונים המרכיבים אותן.
לאור הצעה זאת, נשווה בשיעור השבוע בין תשעת סיפורי התלונה המלווים את מסע העם על פי ההיבטים היחודיים המרכיבים אותם.
בטעינה...