הפטרת יום הכפורים (ישעיהו נ"ז, יד - נ"ח, יד) נקבעה ע"י חז"ל,
"ביום הכפורים קורין אחרי מות ומפטירין 'כי כה אמר רם ונשא'" (
מגילה ל"א ע"א)
הפטרה זו, העוסקת בתשובה ותקון המדות, וכן באופי הראוי ליום צום, נראית מתאימה ביותר ליום הקדוש. כמו כן, היא משתלבת במערך הפטרות התשובה שאנו קוראים בתקופה זו של השנה.
הסיבות לבחירת ההפטרה נראות כה פשוטות, עד שנשאלת השאלה, מדוע היה צריך רש"י שם להוסיף את ההסבר.
"שמדבר במדת התשובה, 'הלא זה צום אבחרהו'."
אלא שבתוספות בסוגיא מסבירים את סדר ההפטרות באופן הבא:
"לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב. ואלו הן: דברי ירמיה, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו. ובתר תשעה באב שב דנחמתא ותרתי דתיובתא. ואלו הן: נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה לבדה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש, דרשו, שובה."
לענייננו, הנקודה החשובה בדבריהם היא שהם מזכירים רק שתי הפטרות תשובה שהם "דרשו" שנקראת בצום גדליה, ו"שובה" שנקראת בשבת שובה.
אלא לכאורה ישנם לפחות ארבע הפטרות תשובה: "דרשו", "שובה", הפטרת יום כפור בשחרית וספר יונה שנקרא ביום הכיפורים במנחה. ולכן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, בעלי התוס' לא החשיבו את שתי ההפטרות של יום הכפורים כהפטרות התשובה?
בטעינה...