פתיחתה של פרשת תרומה מסמנת שינוי מהותי בנושאים הנדונים בספר שמות. עד לנקודה זו, החומש עסק בעיקר בעבדות, גאולה ומעמד הר סיני. מנקודה זו ואילך, תשומת הלב של הספר עוברת למשכן, המקדש הנייד שהוקם על ידי בני ישראל במדבר. למעט הפסקה קצרה שנועדה לטפל בחטא בעגל ותוצאותיו (לא:יח - לד:לד), שאר הספר עוסק בהוראות לבניית המשכן ובביצוען.
אולם, למרות המעבר התוכני, הספר משמר את האחידות העלילתית שלו, ועובר כמעט בלי שנבחין מאירוע אחד למשנהו. ישראל, לפי הסיפור של ספר שמות, נגאלים ממצרים (א:א-טו:כא), נוסעים במדבר (טו:כב-יח:כז) ומקבלים תורה מסיני (יט:א-כד:יח). בסדר זה, באותו הרצף, המקרא מספר לנו על בניית המשכן; עם סיום מעמד הברית בסיני (כד:א-יד), משה עולה אל ההר ונשאר שם ארבעים יום וארבעים לילה (כד:יח).
קריאה פשוטה של התורה מורה, שמשה נצטווה לבנות את המשכן תיכף בעלייתו להר סיני, בתחילת ארבעים הימים המיועדים לקבלת התורה.
למרות שטענו שלכאורה המשכן הוא המשך של מעמד ברית סיני, הרי שהביטוי הראשון לעבודת ה' באמצעות קרבנות לאחר מעמד הר סיני אינו מזכיר "משכן" או "מקדש" כלל. ה' מצווה את משה כך.
במצב האידיאלי, טוען הספורנו, אין צורך במשכן ואפשר להסתפק במזבח אדמה. אפשר לגשת לקדוש ברוך הוא באופן ישיר, בלי כלים גשמיים עשויים מכסף וזהב.
בטעינה...