פרשתנו פותחת בצווי (ויקרא ו' ה):
"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"
וחוזרת עליו בפסוק שלאחריו (ויקרא ו' ו):
"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"
פירוש הציווי הוא שחייבת להיות אש דולקת באופן קבוע על המזבח שעליו מקריבים את הקורבנות. מצד אחד מצוות עשה בתחילה ומאידך מצוות לא תעשה - "לא תכבה" בסוף כל פסוק, מוזכרות פעמיים.
שואל הרב נבנצל שליט"א: מדוע כל כך חשוב לדאוג שתמיד תבער אש על המזבח עד כדי כך שבשונה ממקרים אחרים התורה מאריכה בציווי זה ב"עשה" וב"לאו"?
את הסיבה לכך מלמדנו בעל החינוך (ספר החינוך מצווה קלב):
הסיבה לכך היא מפני שהניסים הגדולים שעושה הקב"ה עם בני האדם לעולם יעשה אותם דרך סתר, ונראה כאילו הם בדרכי הטבע
אם כן, למרות שאש המזבח יורדת תמיד מן השמים חייבים להסתיר זאת על ידי "הבאת אש מן ההדיוט".
ונשאלת השאלה: מהי טעמה של מצווה זו? למה נס נפלא זה וניסים אחרים חייבים להיות מוסווים?
בטעינה...