פרשת אמור, כרוב ספר ויקרא, עוסקת בדיני כהונה, קדושה, קרבנות, טומאה וטהרה וכיוצא באלה. הפרשה פותחת בדיני הקדושה האישית של הכוהנים (כ"א, א-טו); היא ממשיכה ברשימת המומים הפוסלים את הכוהנים מעבודות מסוימות (שם, טז-כד); לאחר מכן באים דיני אכילת הקודשים (כ"ב, א-טז); ואחריהם המומים הפוסלים בהמה להקרבה (שם, יז-לג). אלא שכאן, באמצע הפרשה, משתנה הנושא באופן חד.
ויקרא כ"ג, א-ב:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי
זהו פסוק הפתיחה של פרשת המועדות: הפרשה הארוכה, הממצה והמקיפה ביותר המתארת, לאחר אזכור קצר של השבת, את החגים השונים על פי סדרם הכרונולוגי.
מכאן בוקעת ועולה שאלה ברורה, שבמינוח החז"לי של סמיכות פרשיות נוכל לנסחה כך: למה נסמכה פרשת המועדות לדיני הכוהנים, הקדושה והמומים? במילים אחרות: מדוע מיקמה התורה את פרשת המועדות דווקא כאן, באמצע פרשת אמור?
בטעינה...