הציווי על עשיית המשכן, האמור בדיבור ארוך אחד, נחלק לשתי מחציות: פרשת תרומה, שבה באים הציוויים על עשיית המשכן וכליו – ה'חפצא', ופרשת תצוה, שבה באים הציוויים על הכשרת הכהנים – ה'גברא' – לעבודתם במשכן, באמצעות לבישתם את בגדי הכהונה (פרק כ"ח), ובהליך שיימשך שבעה ימים, ימי המילואים (פרק כ"ט).
אבל בעוד שפרשת תרומה אכן מתרכזת אך ורק בנושא הנידון בה, ואינה רומזת כלל לכך שבמשכן המדובר בה יפעלו כהנים, הרי שפרשת תצוה כוללת שתי פרשות מסורה – אחת בראשיתה ואחת בסיומה – העוסקות בשניים מכלי המשכן, והנראות כשייכות לפרשת תרומה. בראש פרשת תצוה (כ"ז, כ-כא) באים שני פסוקים שעניינם הוא המנורה ומצוַת הדלקת נר תמיד בה, ובסופה באים עשרה פסוקים (ל', א-י) שבהם מצוַת עשיית מזבח קטורת והקטרת קטורת תמיד עליו. ונשאלת השאלה מה השייכות שתי פרשות מסורה אלה לנושאה של פרשת תצוה, שהוא הכהנים האמורים לפעול במשכן?
בטעינה...