התנועה הפמיניסטית בעולם המערבי עברה שינויים רבים ועמוקים במהלך המאה העשרים, וגם היום אין נשמע קול פמיניסטי אחד אלא כמה קולות שונים.
אף על פי כן, נדמה כי מכנה משותף מאחד את כל הזרמים והקולות של התנועה הזאת מאז היותה ועד היום:
התביעה ל
אי-קיפוחן של נשים על ידי החברה, הן בחוק והן במציאות החברתית הנוהגת בפועל.
כדי להשיג זאת יש צורך במאבק ממושך ועקשני כנגד דפוסי תרבות והתנהגות חברתית שאפיינו את החברה האנושית במשך אלפי שנים.
ככל תנועה מהפכנית החותרת לקבלת הסכמה חברתית רחבה, אף התנועה הפמיניסטית מנסה למצוא את שורשיה הרעיוניים ואת האישים (או שמא את הנשים) שהיא יכולה להזדהות עמם בטקסטים המכוננים של התרבות המערבית, וראש וראשון לאלו הוא כמובן התנ"ך.
מאמרים וספרים רבים הוקדשו בשנים האחרונות להבלטת היסודות הפמיניסטיים בתנ"ך, והם עושים זאת בקשת רחבה של דרכי התייחסות אליו, החל מקריאה בו בדרך הפשט ועד לדרשתו בטכניקה דרשנית מיוחדת:
קריאה פמיניסטית חתרנית.
אין בדעתנו לסקור או להעריך את הספרות הפרשנית-פמיניסטית הזאת למקרא, אלא להעלות שאלה צנועה הנוגעת לפרשתנו בלבד:
האם ניתן לראות במאבקן של חמש בנות צלפחד לרשת את אביהן מאבק פמיניסטי קדום של חמש נשים ישראליות צעירות התובעות לעצמן שוויון?
האם יכולה התנועה הפמיניסטית המחפשת שורשים ודמויות הזדהות בתנ"ך להיאחז בדמותן של חמש אלו ולראותן כמבשרות התביעה הפמיניסטית לשוויון האישה ולאי-קיפוחה?
התשובה המידית נראית חיובית:
בעולם שבו שוררים מנהגי ירושה המאפשרים רק לגברים לרשת את נחלת אבותיהם, מתייצבות חמש אלו ודורשות זכויות ירושה כמו אלו של הגברים.
בטעינה...