נפתח את עיוננו בקטע מתוך פרשת הקללות:
ויקרא כ"ו
(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם:
(לב) וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ:
(לג) וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה:
(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:
(לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ:...
בהמשך הפסוקים ממשיכה התורה לתאר את הצרות של העם בגלות.
הפתיחה של תיאור הגלות, בפסוקים ל"א - ל"ה, מעניינת במיוחד.
הפסוקים
פותחים את תיאור הגלות
דווקא בשממת הארץ, וגם הפסוק המסכם את עונש הגלות,
חוזר העניין של שביתת הארץ:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
לא זו בלבד שהפתיחה והסיכום של נושא הגלות עוסקים בארץ, אלא שנושא הארץ, שממונה ושביתתה חוזר בפסוקים אלה פעמים רבות. המילה "
ארץ" חוזרת
שבע פעמים (שש בפסוקים אלו, ופעם נוספת בפסוק מ"ב);
השורש
ש.מ.מ חוזר בפסוקים אלה
שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג), וגם השורש
שבת חוזר בפסוקים אלה
שבע פעמים (שש פעמים בפסוקים ל"א-ל"ה, ופעם אחת נוספת בפסוק מ"ג).
אם כן, התמונה המתקבלת היא ש
המוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ.