בפרשת מטות מתוארת בקשת שני שבטים – גד וראובן - להישאר בארץ המרעה שבעבר הירדן המזרחי ולא להתנחל בארץ פנימה. בקשה זו מעוררת חשש וזעם אצל משה אשר פונה אליהם בשאלה: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (לב,ו)
כדי לענות על שאלתו של משה , מתחייבים שבטי מזרח הירדן " לצאת חושים" בראש הכח העולה לכיבוש הארץ.
מצד שני, אנו עדים למספר מקומות בהם ניתן פטור מיוחד ללומדי תורה מלצאת למלחמה בניהם הרמב"ם בהלכות שכנים (ו,ו) :
"כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן".
והרב קוק באגרות הראיה ח"ג עמ' פח-צב:
"...לא נסוג אחור מכל פחד, במו אש נלך ולא נכוה. מטרתנו ברורה היא לנו ואחת היא : להציל את נשמת היהדות בממלכה זו התלויה בנימין רבים בקיומן של הישיבות האחדות. וברור הדבר שבשלילותן של הזכויות של חופש בני הישיבה מעבודת הצבא ..."
האם עולה מכאן כי יש הצדקה לכך שלומדי תורה ידחו (לגמרי או לזמן קצוב) את שירותם הצבאי? האם מוצדק לקצר את השירות הצבאי כדי לאפשר באותו הזמן ללמוד תורה? (כמו שעושים בישיבות ההסדר שמשרתים כמחצית מהזמן הרגיל).?
אין בכוונת שיעור זה לקבוע הלכה , ואין כאן נסיון ליצור הטיה לצד זה או אחר אלא לתת עומק נוסף בסוגית גיוס תלמידי חכמים.
בטעינה...