פרשת כי-תצא משופעת ביותר במצוות: יש בה שבעים וארבע מצוות עשה ולא תעשה. ברבות ממצוות אלו אנו עומדים על תופעה הנוגעת ליחס שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה: מתוך פשוטו של מקרא עולה הבנה מסוימת, והבנה זו משתנה על פי התורה שבעל פה. על הנושא הכללי דנו חכמי ישראל בכל הדורות, ובין המפרשים יש גישות שונות לשאלת היחס שבין תורה שבכתבת לבין דרשות חז"ל בתחום ההלכתי. גישת ראב"ע באופן עקבי היא שההלכה תואמת את משמעות הפסוקים, ומשום כך הוא משתדל תמיד לפרש את הפסוקים בהתאם להלכה כפי שהוא מכירה. בקצה הנגדי של קשת הגישות לשאלה זו נמצא הרשב"ם. לדעתו, בהחלט ייתכן פער בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואין בכך שום בעיה. במקרים כאלה הרשב"ם אף איננו טורח לדון ביחס שבין תורה שבכתב לבין ההלכה. באמצע הדרך מצויים ראשונים אחדים, ובעיקר - הרמב"ם והרמב"ן. ראשונים אלה בהחלט מקבלים שייתכן פער בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, אלא שיש להבין ולהסביר את הפערים.
ובשיעור ננסה לעסוק בשתי דוגמאות לתופעה זו.
בטעינה...