כזכור, נפתח ספר במדבר במניין בני ישראל, ובפרשתנו התורה מספרת על מפקד נוסף.
בפרשתנו אנו עדים למניין חדש, העומד בפני עצמו (במדבר כ"ו, א-ד):
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
נשאלת השאלה: מדוע נמנו בני ישראל (לפחות) פעמיים, במדבר סיני ובערבות מואב?
רש"י קשר את התשובה לשאלה זו עם הרישא של פס' א - "ויהי אחרי המגפה" - ופירש:
"משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".
אף שהסמיכות הכרונולוגית מחזקת את דברי רש"י, ההסבר למניין הנוסף הוא לכאורה פשוט יותר: המניין הראשון נעשה בשנה הראשונה או השנייה, מתוך הנחה שעוד מעט ייכנסו בני ישראל לארץ. אחר כך בא חטא המרגלים ועמו גזירת ארבעים השנה, והמניין של פרשת פינחס מתרחש בשנה הארבעים (במדבר כ"ו, סד-סה):
"וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.. "
ממילא יש צורך במפקד חדש לדור החדש, לפני הכניסה לארץ.
אף שממבט ראשון נראית תשובה זו מובנת מאליה, אין היא מספקת, מכיוון שכאשר אנו עוסקים בשאלות של כפילות פרשיות בתורה, יש להבחין בין המישור ההיסטורי לבין המישור הספרותי ובזה יעסוק שיעורנו.
בטעינה...