א כבר הפסוק הראשון בפרשתנו מעורר קושי, שהרי כבר נאמר בסוף הפרשה הקודמת : בראשית כ"ח (ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת-יַעֲקֹב, וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם--אֶל-לָבָן בֶּן-בְּתוּאֵל, הָאֲרַמִּי, אֲחִי רִבְקָה, אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו.
תחילת פרשת ויצא: (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: ולכן לכאורה, הפתיחה של פרשת ויצא היא למעשה חזרה על הנאמר בסוף הפרשה הקודמת.
ב. מדוע חשוב לציין שיעקב יוצא מבאר שבע?
כמו כן חלק מהמפרשים מביניםשיעקב לא יצא מבאר שבע אלא מחברון,
כמו שלדוגמא אומר הרמב"ן בפרושו את הביטוי "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים": רמב"ן על בראשית כ"ח י'ז אמרו שם בבראשית רבה (סח ה) אמר רבי הושעיה, כבר כתיב (לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם, ומה תלמוד לומר ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר, אבא בשעה שבקש לצאת לחוצה לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע? אף אני הריני הולך לבאר שבע, אם נותן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא, לפיכך הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע:
וכוונת המדרש הזה כי הם סבורים שיעקב בחברון נתברך שהוא ארץ מגורי אביו, ולשם חזר אליו, שנאמר (להלן לה כז) ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק. ואם כן הכתוב שאמר ויצא יעקב מבאר שבע, כי כאשר צוהו אביו ללכת אל לבן הלך שם ליטול רשות, והוא המקום שלן בו וראה מראות אלהים ונתן לו הרשות לצאת, כמו שאמר: ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת"
ג. אם יעקב עוד לא הגיע לחרן, אלא נמצא בדרכו לשם, אזי גם הביטוי "וילך חרנה" אינו מתאים לדקדוק העברי, כי הניסוח של המשפט בעברית היה צריך להיות "ויצא יעקב מבאר שבע ללכת לחרן".
ואכן רוב המפרשים מפרשים "וילך חרנה"- ללכת חרן, לדוגמא רשי מפרש: "וילך חרנה – יצא ללכת לחרן"
השאלה הזאת מחריפה לאור העובדה שהפסוק הבא אומר "ויפגע במקום", ואם יעקב כבר הלך והגיע לחרן, כיצד יתכן שאח"כ פגע במקום שהוא בארץ ישראל?
בטעינה...