ישנם סיפורים במקרא, שבהם מתוארת התנהגותו של אחד מאבות האומה או גדוליה, והתיאור מעורר בנו אי נחת ותהייה מוסרית:
האם התנהגות זו ראויה לאותה דמות מופת, האין היא פגומה מבחינה מוסרית?
כזה הוא הסיפור בפרשתנו, אודות הסתבכות היחסים בבית אברם.
ראשיתו במעשה האציל של שרי, שבראותה כי עם עבור השנים לא ילדה לאברם, נתנה לו את הגר שפחתה לאישה.
אולם כאשר הרתה הגר השתבשו העניינים:
"ותקל גברתה בעיניה".
שרי מתלוננת באוזני אברם, והוא עונה לה:
"הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך", והתוצאה היא:
"ותענה שרי, ותברח מפניה".
כדי להעריך את תגובתה של שרי יש להקדים ולעמוד על התנהגותה של הגר:
"ותקל גברתה בעיניה".
סתם הכתוב ולא פירש כיצד בא דבר זה לידי ביטוי: האם
בדיבורים שדיברה הגר אל שרי כרש"י, או שמא
בחוסר ציות למצוות שרי (כרד"ק),
ואולי במעשים המביעים זלזול בה.
אף על פי כן, קשה להשלים עם תגובתה של שרי:
עם כל ההבנה למרירותה כאישה עקרה ולהשפלה שהושפלה בידי שפחתה כפוית הטובה והמתנשאת,
האם ניתן להצדיק את שתי המילים "
ותענה שרי"?
אף מילים אלו (בדומה למילים "ותקל גברתה בעיניה", המתארות את התנהגותה של הגר)
סתומות הן- קשה להבין מהן מה בדיוק עשתה שרי להגר - אך תוצאתן ודאית:
"ותברח מפניה".
בטעינה...