מקובל להבין שהחלוקה בין פרשות תרומה ותצווה, היא שהראשונה עוסקת בבניית המשכן וכליו, והשניה (מלבד שני הפסוקים הראשונים) עוסקת בכהנים. וזאת מכיוון שפרשת תצווה פותחת בהכנת בגדי הכהונה, ולאחר מכן עוברת להכנות שעברו הכהנים עצמם לקראת העבודה במשכן בשבעת ימי המילואים. (אמנם בסוף הפרשה מופיע נושא היוצא מן הכלל – בניית מזבח הקטורת (ל', א-ד), אבל כבר עסקנו בכך בעבר).
אומנם לקראת סוף פרשיית 7 ימי המילואים מביאה התורה ששה פסוקים העוסקים בקרבן התמיד: הציווי על שני הקרבנות המובאים בכל יום בבקר ובין הערביים, ומדגישה שקרבן התמיד נוהג לדורות, ולא רק בימי המילואים: "עלת תמיד לדרתיכם..." (מב).
הקשר היחיד שניתן להעלות בין פרשיית קרבן התמיד לשבעת ימי המילואים, הוא שבמשך שבעת הימים משה השתמש בדם הקרבנות כדי לטהר את המזבח, ואגב הזכרת המזבח הביאה התורה את דיני קרבן התמיד.
מדוע עוד לפני שהוקם המשכן, בוחר הקב"ה לצוות על אחד מפרטי עבודת הקרבנות, כאילו היה זה חלק מההוראות לבניית המשכן? במה נתייחד קרבן התמיד שזכה למיקום שונה משאר הקרבנות?
בטעינה...