לקראת סוף פרשת בא, כחלק מסדרה של צווים הלכתיים (יב:מג-יג:טז) המסיימים את סיפור היציאה ממצרים, משה מצווה את העם לזכור את היום:
שמות י"ג:
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.
ההתייחסויות המרובות לידו החזקה של ה', שהוציאה אותנו ממצרים (יג:ג, יד וכן ראו יג:ט, טז), הם הצידוק והמניע לא רק לחומר
ההלכתי הסובב את האמירות הללו, אלא גם
דגש ספרותי ותבניתי מתאים כדי לסיים בו את סיפור יציאת מצרים.
כבר במעמד הסנה ה' מבהיר למשה שפרעה ייתן לישראל לעזוב את ארצו
רק כאשר תופעל עליו יד חזקה
בנוסף לכך, לאורך הסיפור
יד ה' מתוארת כמחוללת את המכות על המצרים (ג:כ, ו:א, ז:ה, ט:ג,טו).
באופן דומה, השורש
י.צ.א משמש כשורש מנחה החל מההודעה למשה על מכת הבכורות (יא:א-י), שהיא תחילת היציאה ממצרים.
ה' יוצא למצרים להרוג את הבכורות: ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם.
ישראל יוצאים ממצרים: (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
ואסור להם לצאת מפתח ביתם: כב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר.
מאידך, הביטוי "בית עבדים" המופיע בציווי הזכירה בעייתי מעט.
בניגוד לביטויים עליהם עמדנו לעיל, הביטוי "בית עבדים"
אינו מופיע ולו פעם אחת בסיפור היציאה ממצרים.
בטעינה...