פרשת מטות עוסקת במספר נושאים: דיני נדרים והפרתם, מלחמת מדין - מלחמת הנקמה של עם ישראל בעקבות חטא בעל פעור ותנאי בני גד וראובן שביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי.
בשעור זה נתמקד במלחמת מדין ובייחודה של מלחמה זו.
המצוה הכללית שנצטוו ישראל לצרור את המדינים, שנאמרה בפרשת פנחס, באה לכלל מעשה בפרשתנו, והקב"ה מצוה את משה על מלחמה זו (במדבר פרק לא)
:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה בְּמִדְיָן. ד אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. ה וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. ז וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר. ח וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.
כלומר מלחמת מדין מוגדרת כנקמה, וזה דבר יחודי מכיוון שלא מצינו במלחמות אחרות סוג מלחמה כזה (מלבד מלחמת עמלק שהיא ייחודית בפני עצמה וגם בה לא מופיע המושג נקמה).
אלא שפסוק ב מעורר לפחות שתי שאלות:
1. מדוע יש לנקום מאת המדינים ולא מאת המואבים, הרי לכאורה אלו כמו אלו החטיאו את ישראל?
2. מה החשיבות שהאחראי על נקמה זו מאת המדינים יהיה משה רבינו? מדוע דווקא הוא צריך לעשות זאת לפני מותו?
בטעינה...