את פרשת בהעלותך חותם הסיפור של מרים המדברת במשה ומצטרעת, משה מתפלל בעדה, והיא נסגרת מחוץ למחנה שבעת ימים.
נסקור תחילה את העניינים הבולטים בסיפורנו:
א. הסיפור פותח בפסוק שיש בו חידוש מפתיע בנוגע לחייו המשפחתיים של משה (י"ב א'):
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח, כי אשה כשית לקח."
פסוק זה כה טעון ומעורר סקרנות,
מה בדיוק דברה מרים ומי היא האשה הכושית.
עם זאת, הפסוק משמש לסיפור
נקודת מוצא בלבד,
ועניין האישה הכושית לא ייזכר עוד במהלך הסיפור.
ב. הפסוק הבא, פסוק ב' ממשיך לעסוק בדיבורם של מרים ואהרן במשה, אך הפעם ניתן דיבורם בו בציטוט ישיר שנאמר (י"ב ב'):
"ויאמרו: הרק אך במשה דבר ה'? הלא גם בנו דבר! "
על פניו נראה שבדברים אלו
מתכוונים מרים ואהרון להאשים את משה בהתנשאות בשל היותו נביא, והם שוללים את התנהגותו זאת לאור העובדה
שגם הם נביאים כמותו.
לאור הבנה זאת אנו מצפים אפוא שהנושא הנידון בסיפורנו יהא
הערעור על מנהיגותו של משה או על מידותיו הטובות.
יתרה מזאת: גם הקשר בין פסוקים אלו לבין הפסוק שלפניהם אינו ברור:
מה לאישה הכושית שלקח משה ולהתנשאותו על אחיו בשל היותו נביא ה'?
אף נושא זה לא יזכה לפיתוח בהמשך הסיפור, ועל כן קשה לראות בו את הנושא העיקרי שלו.
הנושא הנידון בהמשך הסיפור הוא צרעתה של מרים, והסיפור מסתיים בהוראת ה' למשה ובקיומה. (י"ב, י'-ט"ז)
סיום זה מעלה על הדעת מגמה של
חיזוק שמירת דיני הצרעת, אלא שמגמה זו אינה מתקשרת כלל לנושאים הקודמים שנידונו בסיפור, ולכן נשאלת השאלה:
מהו נושאו ועיקרו של סיפורנו, היוצר מכנה משותף לכל העניינים הנידונים בו?
בטעינה...