ספר בראשית, כמו גם ספרים אחרים במקרא, אינו כתוב כרצף סיפורי אחד, אלא הוא בנוי סיפורים סיפורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו.
הסיפורים אמנם מתקשרים זה עם זה בדרכים שונות, וההתקדמות מסיפור לסיפור נעשית, בדרך כלל, על ציר הזמן במה שנוגע לתיאור קורותיה של האישיות העומדת במרכזם (או לתיאור מאורעותיו של העם), ובכל זאת מהווה הסיפור הבודד יחידה ספרותית עצמאית: יש לו בדרך כלל
התחלה וסיום ניכרים, והוא נושא
אופי משלו הן בעלילתו, הן בדמויות המאכלסות אותו והן באופיו הסגנוני המיוחד.
הבה נתבונן עתה בראש פרשתנו.
תשעת הפסוקים הראשונים שלה (י"ב, א-ט) מהווים סיפור קצר המספר על הליכתו של אברם מחרן לארץ כנען במצוות ה' ועל מסעיו הראשונים בה לאורכה מצפון לדרום.
הפסוק (י"ב, י)
"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה..." מתחיל בבירור
סיפור חדש.
נושאו של סיפור זה
הפוך משל קודמו:
יציאתו של אברם מן הארץ מחמת אילוץ הרעב.
שני הסיפורים נבדלים מאוד זה מזה בעלילתם, ודבר זה בא לידי ביטוי
בדמות הראשית העומדת אל מול אברם בכל אחד מהם.
בסיפור הראשון
ה' הוא שעומד בזיקה מתמדת אל אברם, הן בהיותו בחרן והן בבואו אל ארץ כנען.
בראשיתו של הסיפור השני, לעומת זאת, נעדר שמו של ה' ונעדרת כל פעילות שלו, ואף כשאלו נזכרים בקיצור (בפסוק יז), אין בכך כדי לשנות את העובדה ש
ה' איננו 'דמות מרכזית' בסיפור זה.
אם כן, מה הוא הקשר בין הסיפורים? האם ייתכן שאברם נוטש את ציווי ה' מהר כ"כ?
בטעינה...