פרשת כי תבוא נפתחת בשתי פרשיות הלכתיות - פרשת מקרא בכורים (כ"ו, א'-י"ב) ופרשת ביעור/וידוי מעשרות (שם, י"ב-ט"ו).
לאחר מכן עובר משה רבנו לסכם את פרקי המצוות של נאומו (שהחלו בפרק י"ב, בראשית פרשת ראה) (דברים כ"ו ט"ז):
(טז) הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹוקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
בתחילת פרשת ראה הופיעה כותרתו של נאום המצוות (דברים י"ב, א'):
"אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות"
וכאן באה החתימה מעין הפתיחה:
"לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים".
בפרק כ"ז מתוארת הברית העתידית בהר גריזים והר עיבל, עליה הכריז משה בתחילת פרשת ראה (י"א, כ"ו-כ"ט):
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה....ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל"
וגם מבחינה זו חותמת פרשת כי תבוא את נאום המצווות, וכוללת אותו בתוך מסגרת הברית של הר גריזים והר עיבל.
בהיקף רחב יותר, פסוק ט"ז בפרק כ"ו, אותו ציטטנו לעיל, לוקח אותנו אחורה עד פרשת 'שמע ישראל': בפרשת 'שמע' נאמר "ואהבת את ה' אלקיך
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ה', ה'), וכאן נאמר שוב: "
בכל לבבך ובכל נפשך".
מתוך הבנת המסגרת, ננסה להתבונן בשתי הפרשיות בהן בחר משה לסיים את נאום המצוות שלו - מקרא בכורים וביעור מעשרות.
מדוע דווקא שתי פרשיות אלה נבחרו להיות המסיימות את נאום המצוות?
בטעינה...