מהאופן בו מסתיימת פרשת הקללות שקראנו בפרשת כי תבוא מתקבל הרושם לפחות בקריאה ראשונה, כי אם ישראל לא ישמרו את הברית וה' יחליט להענישם, הרי שהוא עתיד, חלילה,
לכלותם מעל פני האדמה ("כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם") וכי עם ישראל עלול לצאת
לגלות ולא לשוב עוד.
מעבר לעוצמתם ולקיצוניותם של האיומים, הרושם המזעזע שמותירים פסוקים אלו נובע מהיעדר התקווה. לפנינו ברית שיש בה
קללה ללא גאולה.
והרי משמעותה של זיקת הנצח שבין ישראל לקב"ה, שאנו כה רגילים לדבר בה, היא העובדה שתמיד יש דרך חזרה;
כמו כן, בסיום הקללה משה מאיים שעם ישראל יחזור למצרים, וחמור מכך -
לעבדות מצרים, ומשמעות הדבר היא שייחודו הדתי והלאומי של עם ישראל יתבטל בכך שהוא יוחזר אל מצבו הפרה-לאומי, אל עבדות מצרים.
תיאור זה שאין בו תקוה מעלה קושיה עצומה:
וברית אבות, מה יהא עליה?
הרי הברית עם אברהם, יצחק ויעקב קודמת ליציאת מצרים, ומדוע אין התורה מזכירה כלל את הברית שכרת ה' עם האבות?
כיצד יכולה הקללה להסתיים כאילו שהקב"ה אינו חייב יותר לישראל דבר?
ואולי באמת כבר קיים הקב"ה את בריתו ביציאת מצרים ובהכנסת ישראל אל הארץ, ואם העם חוטא ומפר את בריתו עם ה' - אין הקב"ה חייב לו דבר?
הייתכן שאז תמה זכות אבות?
בטעינה...