מעת בואו של יעקב לארץ תכפו עליו הצרות בזו אחר זו, הן בשבתו בשכם והן במסעו ממנה עד לבואו אל אביו חברונה.
אך דומה כי הגדול באסונות שפקדו את יעקב בתקופה זו הוא
מותה של רחל בעת לדתה:
1. בראשית ל"ה
(טז) ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה. (יז) ויהי בהקשתה בלדתה ותאמר לה המילדת: אל תיראי כי גם זה לך בן. (יח) ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין (יט) ותמת רחל ותִקבר בדרך אפרתה הוא בית לחם. (כ) ויצב יעקב מצבה על קבֻרתה, הוא מצֶבֶת קבֻרת רחל עד היום.
בחמישה פסוקים שבהם חמישים ושמונה מילים מכונס תיאור המאורע מרעיש הלב הזה,
כמעט בלא כל דיבור ישיר (מלבד דברי המיילדת בפסוק יז).
אף המעשים מתוארים
בצמצום ובאיפוק, תוך חזרה משולשת על המילים העיקריות הנושאות את המסר.
שתיקה גדולה עוטפת את המאורע הזה, בעיקר משום ש
הכתוב איננו מתאר את תגובתו הרגשית של יעקב על מות אשתו האהובה לא בתיאור עקיף - באמצעות תיאור פעולותיו - וודאי שלא בציטוט ישיר של דבריו.
בשיעור זה נעסוק במשמעויות העולות מאותם פסוקים המתארים את לידת בנימין ומיתת רחל.